מלחמת יום הכיפורים: קטע מספרה של יפה גולן "להאמין, להעז, להגשים"

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נקטעה באחת שגרת החיים המבורכת של גידול הילדים והעבודה המאומצת בבנק. בימים שלפני המלחמה חשתי במתח בלתי מוסבר, קפיצות בלתי רצוניות של עיני הימנית חזרו והציקו לי, ואני ידעתי שצפויות בשורות רעות. עם פרוץ המלחמה, הוחלף המתח בפחד ובחוסר ודאות כאשר אחי הצעיר אלי, אז רווק בן עשרים ושמונה, לוחם בגולני ומילואימניק בשריון, יצא אל חזית הדרום. ימים ארוכים לא שמענו ממנו. ניסיתי וניסיתי להתקשר, שאלתי לשלומו, אך לא קיבלתי תשובות. בימי ההמתנה והמתח הבטן התהפכה בדאגה. לאחר מות אמי הרגשתי פעמים רבות ממלאת מקומה, אחראית לשלומם של אחיי הצעירים. דאגתי כאחות גדולה, דאגתי גם כאם לשני ילדים המבינה את עומק החרדה שבשליחת גבר צעיר לשדה הקרב.

חטיבה 8, גדוד 89 במלחמת יום כיפור – משמאל – הזחל"ם הפרוס

לקח זמן עד שהבנו את אשר אירע, עד שחיברנו את רסיסי הדברים לסיפור אחד. הגדוד של אחי השתתף בלחימה בחצי האי סיני, כחלק מחטיבה 8 של השריון, גדוד 89. אלי, שהיה סמל מחלקה, שימש מפקד של זחל מרגמות, זחל"ם הנושא מרגמה בקוטר שמונים ואחד מילימטר. בראשי התיבות הצבאיים זהו כוח חרמ"ש, חיל רגלים משוריין. בבוקר ה-18 באוקטובר, יום שמחת תורה, לאחר לילה של שינה קטועה ופקודות שהגיעו ושבוטלו לסירוגין, הגיעה הפקודה. יוצאים לתקיפת הארמיה השלישית המצרית.

בהיותם בתנועה לקראת תקיפה, נפתחה עליהם אש מצרית והחלה התקפת ארטילריה לכיוון הגדוד. הכוח נעצר ונקלע למלכודת אש מדויקת. מאוחר יותר יסביר לי אחי בשפה הטכנית הצבאית, "בַּקָּר האש של המצרים טיווח להם את הכלים. היו להם פגיעות מדויקות". הפגזים נחתו קרוב מאוד, ובקשר החלו להגיע הידיעות הקשות. קצין הקשר נהרג, חייל פצוע, עוד הרוג. זחל"ם הפיקוד של החטיבה סופג פגיעה ישירה. המח"ט נפצע, גם המג"ד.

אלי הבין שהאש מתקרבת ושהכוח אינו מתקדם. הוא נתן הוראה לחיילים שלו לחפור שוחות, כדי שלא יהיו מרוכזים יחד. תוך שהוא מאזין לקשר, ממתין לפקודות נוספות, תוהה לאן מתקדמים מכאן, שמע את הפגיעות מתקרבות. כאשר לצידו שני חיילים, כולם מחופרים וצמודים לזחל"ם, הבין בוודאות שגם אליהם יגיעו הפגזים הסורקים את השטח בקפדנות. ואז הגיע הרעם. "במקום שריקה", סיפר אלי, "שמעתי את הרעם. וידעתי שתוך חלקיק שנייה הפגז יפגע בי ואני לא אהיה יותר". באותו רגע הרגיש בעוצמה את דמותה האוהבת של אימנו, ושמע את עצמו אומר במהירות ובנחישות, "אימא, תעזרי לי! אימא, תעשי משהו!"

אלי התרומם, התעופף באוויר, ויד נעלמה כאילו אחזה בו והניחה אותו על האדמה, על שתי רגליים, בלי שריטה. ממרחק של כמה עשרות מטרים ראה אותו חבר לגדוד, עולה כצל מתוך בור מלא עשן סמיך, ספק חי ספק מת. סולטן, אתה חי? צעק אליו. אני חי, אמר, מתקשה להאמין, אני חי. הזחל"ם נפגע. חייל אחד נפצע קשה. אלי הפנה את מבטו לאחור ולעיניו נגלה חברו שנהרג. הוא ניגש אליו, המום כולו, ניסה לגעת בו, לקרוא בשמו, אך לשווא. פגיעת הפגז קרעה את גופו של החבר לגזרים. כמו להב של סכין חדה הכתה באלי המחשבה, צריך לאסוף את האיברים המדממים של החבר שלי. מישהו צריך לאסוף את מה שמפוזר כאן. והוא עשה זאת. בשקט ובמהירות, הוא עשה את מה שצריך היה לעשות.

כוח נע שהגיע לשטח אסף את החייל הפצוע, סייע להכניס את הגופה אל הזחל"ם והמשיך הלאה כדי להזעיק עזרה. אלי נכנס גם הוא לזחל"ם וניסה להתניע את הכלי, שהיה מחורר כמו מסננת. הוא התקדם מטרים ספורים ונדם. לא נותר לו אלא לשבת בזחל"ם המפויח, עם חברו המת, לחכות לטנק שיבוא לחלץ אותם מלב התופת. עשרים דקות ישב שם והמתין, נצח נצחים.

אין הסבר הגיוני למה שקרה באותו יום. דופן הזחל"ם של אחי ספג פגיעה ישירה של פגז תותח, לא פגיעה קרובה. אנשים אינם יוצאים חיים ושלמים מפגיעה כזאת. אבל אחי אלי יצא חי מתוך בור באדמה שנוצר על ידי פגז. הוא המשיך להילחם עד הפסקת האש ב-24 באוקטובר. אז יצא לחופשה, בין היתר כדי לזהות את הגופה של חברו, ואז גם הופיע בפתח הבית, וכולנו נשמנו לרווחה. הוא חי. הוא חי וצועד על שתי רגליים.

הרגעים הקשים הותירו בו חותם. המלחמה אולי נגמרה, אבל אחי ממשיך להילחם עם עצמו. הוא סובל עד היום מהתקפים של זיעה קרה, חולשה, כאבי ראש, הקאות. אני יודעת ומרגישה שגם מי שנשאר בחיים, כמוהו, בריא ושלם לכאורה, סוחב מטען נפשי כבד ומורכב הדורש ההתמודדות מתמשכת. בכל שנה ביום הזיכרון נופלת עלינו עצבות כבדה, עמומה וסמיכה, קשה מנשוא. אני מנסה לחזק אותו, לתמוך כמיטב יכולתי, על אף שמי שלא היה שם לעולם לא יוכל להבין באמת.

בספר שהוציא הגדוד לאחר המלחמה כתב אחי קטע בשם "זחל המרגמות", שבו תיאר את הקרב:

"לא אשכח את השמונה-עשר לאוקטובר […] שריקות, התפוצצויות. אין זמן למחשבות. כולנו עסוקים בהתחפרות עמוקה ככל האפשר. יותר מזה איננו יכולים לעשות. מבעד למרחקי הזמן הכול נראה ברור ומרוחק. על מה מהרהר אדם ברגעים אלה: על האישה, על הבית, על המפעל המושבת או על הקרב? אינני חושב על כל זאת. כל כולי מתרכז ביצר הקיום, כל מאמציי להתחפרות.

פגז. אני נטמן באדמה. אני מועף באוויר כחפץ חסר חיים ויכולת התנגדות, צונח ארצה […]. הכול ברור, ודאי חברי נהרג. אין זמן למחשבות, יש לחלץ את הזחל ואת הנפגעים; על הזחל מוצבת מרגמה וחיוני לסלקה מהשטח. הכול ברור, עת לפעולה, ההלם בוודאי יבוא אחר כך ואיתו הכאב, הסיוט. עכשיו כל שנייה חיונית […] מזעיקים טנק חילוץ; דקות ארוכות, ארוכות מדי […] הטנק הגיע וגרר אותנו מטווח האש. בא הפורקן. אפשר כבר לפחוד ולהתיר להכרה להתערפל, לשקוע בהלם…"

באותם ימים איש לא השתמש במילה הלם קרב, ודאי שלא טיפלו במי שחזר הביתה כמו שצריך. אנחנו השתדלנו לעשות מה שאפשר. עבר זמן רב עד שאחי סיפר את כל שעבר עליו, עד שסיפר כיצד ביקש את עזרתה של אימא ברגעי המצוקה. אבל אני ידעתי, גם מהמעט שאמר הרגשתי, עינה הפקוחה של אימא ממשיכה ללוות אותנו באשר נלך.

Print Friendly
פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים